ב"ה ד' אלול התשס"א
בעניין "לא בקיאינן" בחסרות ויתרות
(פירוש הגמרא במסכת קידושין דף ל ע"א)
דורון ויצטום
מבוא
הגמרא במסכת קידושין דף ל ע"א אומרת:
לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים וא"ו דגחון (ויקרא יא, מב) חציין של אותיות של ספר תורה, "דרש דרש" (ויקרא י, טז) חציין של תיבות, "והתגלח" (ויקרא יג, לג) חציין של פסוקים, "יכרסמנה חזיר מיער" (תהלים פ, יד) עי"ן דיער חציין של תהלים, "והוא רחום יכפר עון" (תהלים עח, לח) חציו דפסוקים. בעי רב יוסף: וא"ו דגחון מהאי גיסא או מהאי גיסא? אמר ליה: ניתי ספר תורה ואימנינהו, מי לא אמר רבה בר בר חנה לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום? אמר ליה: אינהו בקיאי בחסירות ויתרות, אנן לא בקיאינן. וכו'.
(תרגום הגמרא:
לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים וא"ו של המלה "גחון" (ויקרא יא, מב) חציין של אותיות של ספר תורה, "דרש דרש" (ויקרא י, טז) חציין של תיבות (מלים), "והתגלח" (ויקרא יג, לג) חציים של פסוקים, "יכרסמנה חזיר מיער" (תהלים פ, יד) עי"ן של "יער" - חציים של תהלים, "והוא רחום יכפר עון" (תהלים עח, לח) חציים של פסוקי תהלים. שאל רב יוסף: וא"ו של גחון מצד זה [של המחצית] או מצד זה? אמר לו: נביא ספר תורה ואמנה אותן, האם לא אמר רבה בר-בר-חנה: "לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום?" אמר לו: הם בקיאים בחסירות ויתרות, אנו לא בקיאים.)
רבים וגדולים פירשו כי במונח "חסירות ויתרות" התכוונה הגמרא לתיבות (מלים) חסרות ויתרות: מלים בהן חסרה (לפחות) אות אחת או יתירה בהן (לפחות) אות אחת. מפירוש זה נובע, כי רב יוסף אמר שיש מלים בתורה אשר אין בידו לקבוע את הכתיב המדויק שלהן. [שימו לב, כי גם לפי פירוש זה בגמרא, אין ראיה שרב יוסף הסתפק בכתיב של יותר ממלה אחת או שתיים]. נחלקו פוסקי ההלכה לגבי ההשלכות ההלכתיות של פירוש זה בגמרא (ראה, למשל, "שאגת אריה" סימן לו מצד אחד, ו"אבני נזר" חלק יורה דעה סימן שנו - מצד שני). לא ניכנס כאן לדיון הלכתי זה. לעומת זאת נבחן האומנם אפשרי פירוש זה בגמרא, ואם לאו – מהו הפירוש הנכון.
קושיה חמורה
בספר "תשואות חן" הקשה קושיה חמורה על הגמרא הנ"ל: שוא"ו דגחון כלל אינה מחצית האותיות של ספר תורה! למעשה – וא"ו דגחון נמצאת כ-5000 אותיות לאחר מקום האמצע!
וניסה לתרץ בעל "משנת אברהם" (על הלכות ספר תורה), שהדבר נובע מכך, שאיננו בקיאים בחסרות ויתרות, ומשום כך אמצע הספר שלפנינו אינו כפי שהיה בזמן הסופרים הראשונים.
על תירוץ זה התפלא הרב אליהו פוסק (בספרו "פסקי אליהו") משתי סיבות:
- האחת, שמה שאמרו שלא בקיאים בחסרות ויתרות הוא דווקא באותן שנפל בהן ספק או מחלוקת, ולא באותן שמעולם לא הסתפקו בהן. ואותן המסופקות מספרן קטן ולא יגיע לאלפים. [המאירי ב"קרית ספר" אומר שמספר המסופקות קטן מאד.]
- והשנית, איך יתכן שכל כך הרבה יתרות הצטברו במקרה (על ידי טעויות!) דווקא במחצית הראשונה של הספר, וכל כך הרבה חסרות דווקא במחציתו השניה, עד שנקודת האמצע זזה 5000 אותיות?!
לכן, התירוץ הנ"ל לא יתכן, והקושיה במקומה עומדת.
פירוש חדש
הפירוש החדש שנביא כאן, מבוסס על תירוץ נפלא של הרב יצחק זילבר זצ"ל. פירוש זה, יחד עם פירוש ליתר הגמרא בקידושין דף ל ע"א, פורסם במאמרו "בעניין מספר הפסוקים, התיבות והאותיות שבתורה", בכתב העת התורני "מוריה" (שנה כ"ב, גליון א-ב (רנג-רנד), אלול התשנ"ח).
הרב זילבר זצ"ל באר, כי וא"ו דגחון היא אמצעיתן של אותיות חסרות ויתרות שבספר התורה: כלומר, אותיות הנכתבות כקטנות או גדולות ביחס לאותיות רגילות. ומה שאמר רב יוסף דלא בקיאינן בחסרות ויתרות – לא על תיבות חסרות ויתרות אמר זאת – אלא על אותיות חסרות ויתרות (קטנות וגדולות).
ונצטט מדבריו במאמר הנ"ל:
בדקתי ומצאתי כי ישנן שתי גירסאות בדבר. לפי ספרי התורה שלנו ישנן 16 אותיות גדולות וקטנות, ולדעת רבינו יוסף טוב עלם (מובא במחזור ויטרי חלק ב, עמ' 673) ישנן 32 אותיות משונות. ולפי שתי הדעות וא"ו דגחון הינה האות האמצעית, 8 מצד אחד ו-8 מהצד השני לדעה אחת, או 16 מצד אחד ו-16 מצד השני לדעה השניה. ואולי אפשר לדייק כן מלשון הגמרא, שלא כתוב "חציין של אותיות התורה" כפי שכתוב לעיל מיניה "שהיו סופרים כל האותיות שבתורה", אלא כתוב "חציין של אותיות של ספר תורה" – כמו שכותבין אותן בספר תורה.
הוא מביא במאמרו את פירוט האותיות "החסרות והיתרות", ומגיע למסקנה
- כי לפי ספרי התורה שלנו וא"ו דגחון היא התשיעית מתוך 16, ולכן היא "מהאי גיסא" – הראשונה במחצית השניה של אותיות חסירות ויתרות.
- וכי לפי גירסת רבי יוסף טוב עלם וא"ו דגחון היא ה-16 מתוך 32, ולכן היא "מהאי גיסא" – האחרונה במחצית הראשונה של אותיות חסירות ויתרות.
והוא מסיים חלק זה של מאמרו כך:
ויתכן שזו היא בעייתו של רב יוסף "וא"ו דגחון מהאי גיסא או מהאי גיסא" – האם וא"ו דגחון הוא הראשון מצד שמאל או אחרון מצד ימין, כלומר האם גירסתנו היא הנכונה או שמא גירסתו של רבי יוסף טוב עלם, ותשובת הגמרא "אנן לא בקיאינן".
שתי קושיות על הפירוש החדש
שתי קושיות מתעוררות על הפירוש החדש:
א. האחת – לשונית. היכן מצינו שאותיות קטנות וגדולות מכונות "חסרות ויתרות"?
ב. השניה היא קושייתו של הרב ראובן מרגליות (בספרו "המקרא והמסורה", במאמר הדן בגמרא זו) אותה הקשה על בעל "פסקי אליהו" (אשר תירץ תירוץ קרוב לפירוש החדש הנ"ל). הקושיה היא: במסכת סופרים פרק ט הלכה ב כתוב: "וא"ו דגחון צריך להיות זקוף שהיא חצי אותיות של תורה", ובאר בעל "מנחת יעקב" במקום, ש"זקוף" פירושו "גדול". ואם נפרש שהכוונה לחצי אותיות חסרות ויתרות, מדוע וא"ו דגחון מסמנת מחציתן יותר מחי"ת של גחון? ואיך בכלל אפשר לסמן מחציתן של האותיות "המשונות" על ידי אות שבעצם מלכתחילה אינה אות "משונה"?
יישוב הקושיות
לעניות דעתי, אפשר ליישב בנקל את שתי הקושיות הללו.
א. יישוב הקושיה הלשונית.
הבה ונלמד את קטע הגמרא הבא (מסכת מגילה, דף יט ע"א):
אמר רב יהודה אמר שמואל: הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים, לא יצא. אמר רבא: לא אמרן אלא דלא מחסרא ומייתרא פורתא, אבל מחסרא ומייתרא פורתא – לית לן בה.
(תרגום הגמרא:
אמר רב יהודה אמר שמואל: הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים, לא יצא. אמר רבא: לא אמרנו זאת אלא במקרה שהמגילה אינה חסרה או יתרה במקצת, אבל אם היא חסרה או יתרה במקצת – אין לנו לפסוק שלא יצא.)
המדובר במצוות קריאת מגילת אסתר בפורים, הנקראת כדי לפרסם את הנס. אמר רב יהודה בשם שמואל, כי מי שקרא את המגילה כשהיא כתובה באותה מגילת קלף עם כתובים אחרים לא יצא ידי חובתו, כי הוא נראה כקורא במקרא, וחסר כאן פירסום הנס (ראה רש"י שם). על זה אמר רבא כי אם הקלף עליו כתובה מגילת אסתר ארוך יותר משאר הקלפים למעלה או למטה או קצר מהם – אזי יש לה היכר בפני עצמה ויוצאים ידי המצווה (ראה ברש"י). ונעתיק כאן דברי רבנו חננאל בפירושו לגמרא זו:
הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים – פירוש: אם הן כולן כתובים שנכתבו מגילה, ומגילת אסתר בכללן, והיו רוחב היריעות הכתובות כולן מדה אחת – פסולה.
ואם מיחסרא או מייתרא – כגון, שכל יריעה רחבה שלוש זרתות והיריעות שכתובה בהן מגילת אסתר רחבן שלוש זרתות וחצי, או שתי זרתות וחצי, שנראית מגילה בפני עצמן – כשרה.
למדנו מכאן כי יריעה הבולטת משורת היריעות נקראת "מייתרא" (בעברית: "יתרה"), ויריעה הקטנה משורת היריעות נקראת "מחסרא" (בעברית: "חסרה").
בדיוק בזה האופן תיקרא אות הבולטת משורת האותיות "מייתרא" ("יתרה"), ואות הקטנה משורת האותיות – "מחסרא" ("חסרה").
מצאנו אם כן, כי יתכן בהחלט שאותיות קטנות וגדולות יכונו בגמרא "חסרות ויתרות".
[ישנן ראיות נוספות. למשל, בספר ויקרא (כב, כג) "שרוע וקלוט" – שהם מומים שבהם איבר אחד גדול או קטן ביחס – תרגם אונקלוס: "יתיר וחסיר". וכן במסכת פסחים דף סה ע"א: "מדו בד – כמדתו, שלא יחסר ולא יותיר." מדובר כאן על כתונת הכהן שחייבת להיות לפי מדתו. אם היא ארוכה ממדתו – היא נקראת "יתרה" ואם היא קצרה ממדתו – היא נקראת "חסרה".]
ב. יישוב קושיית הרב מרגליות:
למעשה, יש לתמוה על הרב המקשה, איך עלה על דעתו לפרש את הנאמר במסכת סופרים כך, שכל היותה של וא"ו דגחון גדולה אינו אלא אמצעי לסמן מקום חצי אותיות של תורה. והרי האותיות החסרות והיתרות הן הלכה למשה מסיני כמבואר בדברי הרמב"ן בהקדמתו לפירוש התורה, ב"קרית ספר" למאירי, וכך משמע מדברי הרמב"ם בהלכות ספר תורה!
יתר על כן, כתוב במסכת סופרים שוא"ו של גחון צריך להיות "זקוף" ולא כתוב "גדול" כבמקומות אחרים באותו פרק, ומלמדנו המאירי ב"קרית ספר" שלא לחינם יש כאן שינוי לשון. והוא מבאר שוא"ו דגחון לא די שהיא גדולה (וזו הלכה למשה מסיני), אלא שהיא צריכה להיות זקופה (או "תלוייה" – בלשונו), כלומר, שהיא יוצאת מקו שאר האותיות למעלה ולמטה.
אם כך, מתיישב פירושו של הרב זילבר: וא"ו דגחון, שהיא גדולה מהלכה למשה מסיני, ולכן שייכת לקבוצת האותיות החסרות והיתרות, מסמנת את מחציתן על ידי היותה זקופה.
ראיות לפירוש החדש
באותה שיטה עצמה מתפרש יפה המשך הגמרא בקידושין המצוטטת לעיל. נביא דוגמאות נוספות מתוך המאמר הנ"ל.
- כתוב שם בגמרא כי "'יכרסמנה חזיר מיער' (תהלים פ, יד) עי"ן דיער חציין של תהלים". אבל בספירה פשוטה של אותיות מתברר כי זה רחוק מהיות נכון: עי"ן זו רחוקה מהיות מחצית האותיות שבתהלים. אבל, הרב זילבר מראה במאמרו כי גם כאן, אם אנו סופרים את האותיות החסרות והיתרות, מתברר כי עי"ן של "יער" היא חציין.
- כתוב שם בגמרא כי "'דרש דרש' (ויקרא י, טז) חציין של תיבות" של תורה. אבל ספירה פשוטה של תיבות התורה מגלה כי אין זה כך: אמצע התיבות בתורה נמצא כאלף תיבות קודם לכן! אבל, הרב זילבר מראה פתרון נפלא גם במקרה זה. הוא יצא בעקבות רבי פנחס זלמן סג"ל איש הורוויץ בספרו "אהבת תורה", והגיע לפתרון הבא: המדובר בתיבות כפולות בעלות שורש משותף כמו "דרש דרש". בכל התורה יש 89 זוגות כאלו: 44 לפני "דרש דרש" ו-44 לאחריו. (פירוט הזוגות נמצא במאמרו).
- כתוב שם בגמרא כי "'והתגלח' (ויקרא יג, לג) חציין של פסוקים". אבל ספירה פשוטה מגלה לנו כי אין זה כך. כותב הרב זילבר: "אחר העיון והבדיקה, חושבני כי יתכן להסביר שהכוונה היא על הפסוקים שבהם מופיעות אותיות גדולות. כפי שהובא כבר לעיל, ישנן בדבר שתי נוסחאות, על פי גירסת ספרי התורה שלנו יש 9 פסוקים כאלו, ועל פי גירסת רבי יוסף טוב עלם יש 23 פסוקים כאלו. ולפי שתי הנוסחאות 'והתגלח' הינו הפסוק האמצעי".
אנו רואים כי באותה שיטה של מציאת קבוצות מיוחדות של אותיות או של תיבות מתבארת הגמרא היטב. עובדה זו מעידה על אמיתות הפירוש החדש.
אין חדש תחת השמש
לענ"ד, חז"ל עצמם כבר רמזו לנו פירוש זה.
וכך מסבירים בעלי התוספות בסוגייתנו את המונח "סופרים" בו השתמשה הגמרא באומרה "לפיכך נראו ראשונים סופרים":
ובירושלמי (מסכת שקלים פרק ה) מפרש שעשו כל התורה כולה מספרות, כגון, אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, וארבעה אבות נזיקין וכיוצא בזה.
כלומר, חז"ל בתלמוד הירושלמי מלמדים אותנו, כי אין המדובר כאן בספירה פשוטה, אלא בהגדרת קבוצות מיוחדות כגון "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, וארבעה אבות נזיקין וכיוצא בזה". והרי זה בדיוק הרעיון עליו מבוסס הפירוש "החדש"!
חזור לראש הדף
